פסק-דין בתיק ת"א 8606-07

1.         בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: "התובע" או "הבנק"), הגיש תביעה כספית כנגד הנתבעים 1 ו - 2, לפירעון שתי הלוואות (להלן: " ההלוואות"), אשר ניתנו לנתבע מס' 1, (להלן: "הנתבע"), בערבותה של הנתבעת מס' 2 (גרושתו) (להלן: " הנתבעת"), וזאת בגין יתרת חוב שנותרה בהלוואות, בסך של 496,592 ש"ח (להלן: " יתרת החוב"), לאחר הפחתת סך של 900,000 ש"ח, אשר שולמו על ידי הנתבע.

יתרת החוב המלאה, נכון למועד מתן פסק הדין, עומדת על כ- 700,000 ש"ח.

הבנק העמיד את סכום הנתבע בתביעה, לצרכי אגרה בלבד, על סך של 200,000 ש"ח, נכון למועד הגשת התביעה  - ביום 30.12.2007.

2.         הנתבעים טוענים כי נוצר הסכם מחייב בינם לבין נציג הבנק, מר אורי יונסי, אשר שימש בזמנים הרלבנטיים, כמנהל מחלקת הגבייה של הבנק (להלן: "מר יונסי"), לפיו הבנק איפשר לנתבעים לבצע מכר עצמי של דירה (למרות שהדירה היתה בהליכי כינוס נכסים במסגרת הליכי הוצאה לפועל) ובכפוף לתשלום תמורת מכר הדירה, בסך של 900,000 ש"ח, סוכם, כי יבוטל השעבוד על הדירה, יבוטלו הליכי כינוס הנכסים על הדירה, ויתרת החוב תמחק באופן שתיק ההוצאה לפועל - ייסגר.

            נטען, כי הנתבעים מילאו אחר חלקם בהסכם מול הבנק. הנתבע מצא קונה לדירה, והתקשר עימו בהסכם וביום 24.01.2006 יצר קשר עם מר יונסי, וביקש למסור בידיו את תמורת המכר, בסך של 900,000 ש"ח, אך מר יונסי ביקש לחסוך מזמנו של הנתבע והורה לו להפקיד את השיק בחשבון בנק של התובע, וכך פעל, לצורך מילוי התחייבויותיו בהסכם מול הבנק.

3.         מנגד - טוען הבנק שהנתבעים יצרו לעצמם גרסה מלאכותית, כדי לחמוק מיתרת חובם לתשלום יתרת החוב שנותרה בהלוואות.

4.         במסגרת ישיבת קדם המשפט הראשונה (מיום 22.03.2010), הגדירו בעלי הדין את הפלוגתא היחידה בתיק, באופן הבא:-

            "המחלוקת היחידה בתיק, האם בעלי הדין התקשרו בהסכם פשרה, לפיו כנגד תשלום, בסך של 900,000 ש"ח יסולק החוב כטענת הנתבעים או יוסר השעבוד כטענת התובעת".

            בית המשפט אישר את הפלוגתא המוסכמת ונתן לה תוקף של החלטה.

            למותר לציין, כי עצם מימוש המשכון, אינו גורע מזכותו של הבנק לגבות את יתרת החוב, אלא אם הצדדים התקשרו בהסכם המונע מהבנק לעשות כן.

5.         הצדדים הגישו את ראיותיהם בכתב.

            מטעם התובע הוגש תצהיר אחד, אשר נחתם ע"י מר יונסי. לתצהירו של מר יונסי צורפו שני נספחים מהותיים, אשר אתייחס אליהם בהמשך פסק הדין.

כל אחד מהנתבעים הגיש תצהיר מטעמו.

6.         במהלך 30 החודשים הראשונים מעת הגשת התביעה (ועד למועד הגשתו של תצהיר העד מר יונסי), טען הבנק, כי לא נערך עם הנתבעים כל הסכם, בנוגע לאחריותם של הנתבעים, לתשלום יתרת החוב. עד לאותו מועד הבנק סבר שהוא רשאי לגבות את מלוא יתרת החוב (לפי הסכום המלא של ההלוואות ובהפחתה של 900,000 ש"ח ששולמו), וכי הסכמת הבנק לקבל את הסך של 900,000 ש"ח הייתה: " אך ורק בתמורה להסרת השעבוד !".

ראו בעניין זה סעיפים 9 ו- 23 לסיכומי הבנק בבקשה למתן רשות להתגונן (בש"א 4751/08), וכן מכתבו של עו"ד דוגין מיום 15.10.2007 (סומן ט' 1 לבש"א 3139/08).

המפנה בעמדת הבנק הובאה לראשונה, במסגרת תצהירו של מר יונסי, במסגרתו שינה הבנק את גרסתו המקורית, והודה בכך שהתגבש בין הצדדים הסכם בע"פ, בנוגע לתשלום יתרת חוב מוקטנת, כך שבמקום יתרת החוב המלאה (בסך של כ- 500,000 ש"ח), תועמד יתרת החוב על סך של 300,000 ש"ח אשר ייפרסו לתשלומים - על פני 20 שנים.

ראו בעניין זה נספח א' לתצהירו של מר יונסי, שכותרתו "החלטה", במסגרתו רשם לעצמו את עיקרי ההסכמות, ומפאת חשיבותם, אצטט להלן הדברים במלואם, כפי שנכתבו:-